החלטה בתיק סע"ש 50099-04-13

1.         בפני בקשת הנתבע לחיוב התובע בהפקדת ערובה להוצאות.

2.         התובע, אזרח תאילנד, הגיש תביעה כנגד הנתבע בגין התקופה בה הועסק על ידו כעובד זר בענף החקלאות בין השנים 2004-2007.

            התביעה עוסקת בתשלום הפרשי שכר מינימום, שעות נוספות וזכויות נוספות.

            הנתבע הינו בעל משק חקלאי במושב יאשיה.

3.         בנימוקי הבקשה נטען כי התובע אינו נמצא בארץ כמעט כ-6 שנים. לתובע אין נכסים בישראל. מענו המדויק של התובע אינו ידוע.

            יפוי הכח שצורף לכתב התביעה נחתם כשלוש שנים לפני הגשת התביעה, ולא ברור מה קרה עם התובע מאז אותו מועד.

            עוד נטען כי התביעה אינה מבוססת, הסכומים בה מנופחים והיא איננה נתמכת במסמכים ברלוונטים.

            לטענת הנתבע נגרמות לו הוצאות רבות בניהול ההליך, כאשר באם תידחה התביעה קיים חשש כי לא יוכל להיפרע בגין הוצאות אלה.

4.         בתגובת התובע נטען כי חיוב התובע בהפקדת ערובה כתנאי לניהול התביעה יהווה פגיעה חמורה בזכות הגישה לערכאות, שהיא זכות יסוד, ותחסום את דרכו לבית הדין.

            לטענת התובע הנתבע לא העלה כל טעם הגיוני המצדיק חיוב בערובה.

            עוד נטען כי סיכויי התביעה הינם טובים ביותר, אף שלעניין זה די להראות כי התביעה אינה תביעת סרק.

            נטען כי העובדים זרים משתייכים לאחת מהקבוצות המוחלשות במשק. אין להכביד עליהם במימוש זכויותיהם ולהציב מכשול נוסף בדרכם אל בית הדין, תוך חיובם במתן ערובה להוצאות הנתבע. הטלת ערובה על התובע תציב בפניו קושי רב בדרכו למימוש יומו בבית הדין ומן הראוי לברר את התביעה לגופו ולא לדחותה על הסף מטעמים פרוצדוראלים.

            כן נטען כי יש להעדיף את זכות הגישה לערכאות על פני האינטרס הכלכלי של הנתבע להבטחת הוצאותיו.

5.         לאחר שבחנתי את טענות הצדדים להלן החלטתי.

6.         סמכותו של בית הדין להטיל חיוב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע נגזרת מהוראת סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, הקובע כי:

            " בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק או בתקנות לפיו, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק".

מכח הוראה זו אימצו בתי הדין את תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, המסמיכה את בית המשפט לחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאות. זאת תוך מתן דגש לאופיים המיוחד של ההליכים בבית הדין לעבודה  (ר' ע"ע 1064/00 דניאל קיניאנג'וי נ' אוליצקי עפר כבישים ופיתוח בע"מ , פד"ע לה 625)

            וכך נפסק לעניין זה:

            " חיובו של בעל דין בהפקדת ערובה כתנאי לקיומו של הליך משפטי פוגע בזכות הגישה לערכאות, שהיא זכות יסוד. עם זאת, אין המדובר בזכות מוחלטת, אלא בזכות שיש לאזנה אל מול אינטרסים אחרים, בהם האינטרס של בעל דין שכנגד שלא להיות מוטרד ללא סוף, או לא לצאת בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו. תכלית החיוב בערובה הינו מניעת תביעות סרק והשיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בהליך. השיקול המשני הוא יכולת גביית ההוצאות מבעל הדין כנגדו מכוונת הבקשה".